ג'ורג' הריסון לא היה אמור להיות מוזיקאי משפיע

(לרגל 20 שנה למותו)

ג'ורג' הריסון לא היה אמור להיות מוזיקאי משפיע.

הוא בכלל לא היה אמור להתפרסם, בטח שלא בשלב שבו זה קרה לו - ב-1963, כשהביטלס זינקו בבת אחת מאלמוניות לראש מצעד הפזמונים הבריטי, ואחריו לאמריקאי ומשם היישר לתודעת העולם כולו. הוא עוד לא היה בשל אז, לא כאדם ובטח שלא כמוזיקאי. צעיר מחבריו בשנתיים-שלוש קריטיות מאוד, צנוע, חסר בטחון ונחבא אל הכלים, הוא בכלל לא חשב אז להיות יוצר. הוא היה בסך הכל הגיטריסט, ואפילו באגף הזה היו לו רגשי נחיתות. מה שבכל זאת דחף אותו לאתגר את עצמו ולצעוד קדימה, ועוד לנסות לעמוד בשורה אחת לצד שני כותבי השירים המחוננים ביותר במאה ה-20, היה משהו מאוד לא רומנטי: כסף. ארבעת חברי הביטלס הפכו בן ליל למיליונרים על הנייר, אך לנון ומקרטני, שהיו חתומים על המילים והלחנים, היו צפויים להרוויח משמעותית יותר מהאחרים הודות לכספי התמלוגים. הריסון הבין שהדרך לשם עוברת בכתיבת שירים. למזלו גם ללנון ומקרטני זה התאים - הרי הוחלט שג'ורג' ורינגו בכל מקרה יקבלו שירי סולו גם בהופעות ובאלבומים, שהרי כל המיתוג הקפדני של הביטלס היה של להקה שמציעה משהו לכל פלח בקהל - וכך באלבום השני של הביטלס הופיע לראשונה שיר מקורי של ג'ורג'. הוא היה אז בן 20.

לשיר קראו Don't Bother Me, והוא לא היה שיר טוב במיוחד, כך גם על פי עדותו שלו. "רק רציתי לדעת אם אני בכלל יכול לכתוב שיר", הוא יציין לימים. ולמרות זאת, הרגע הזה שבו בחור חסר בטחון ולא אפוי החל ליצור שירים לא מאוד מוצלחים, שבניגוד להגיון ולסדר הטוב הגיעו למיליוני אוזניים בכל רחבי העולם, הוא רגע מכונן בתולדות המוזיקה. יש שיאמרו שהוא לא פחות גורלי מאשר הרגע שבו ג'ון פגש את פול.

בניגוד לחבריו ללהקה, ואולי בגלל האופי, חוסר הבגרות ואולי פשוט חוסר המיומנות שלו, בראשית הדרך הריסון הצעיר כמעט ולא כתב שירי אהבה מתקתקים. גם כשהופיעה בהם דמות נשית השירים שלו היו חמוצים, אנטיפתיים, מתוסבכים, לא נעימים במופגן. ב-Don't Bother Me הוא מתאר את מצבו לאחר פרידה מבחורה, אבל הפוקוס הוא לא על כמה הוא אוהב אותה, אלא על רצונו שיעזבו אותו בשקט כי הוא בדכאון; שנתיים מאוחר יותר ב-You Like Me Too Much הוא מתריס באדישות מופגנת כלפי אהובתו שהיא לעולם לא תעזוב אותו, ושהוא לרגע לא קונה את הדרמות שלה; ב-If I Needed Someone הוא כמעט מצליח לכתוב שיר אהבה, אלא שהוא טורח להבהיר באנטיפתיות אופיינית שאין לו באמת צורך בה, ושגם ככה אין לו זמן לזה; ב-Think For Yourself כבר אין אפילו נסיון לרמוז על הקשר רומנטי, במקרה הטוב זה שיר פרידה מרושע ממישהי, וסביר יותר שזו בכלל ביקורת חברתית נוקבת שנכנסת חזיתית בשמרנות האטומה וצרת האופקים; שנה מאוחר יותר ב-Love You To הוא כבר גלש למיסטיקה ופילוסופיה והחל לדבר על מוות, זיקנה ומין, וב-Taxman עסק בטון סרקסטי בדיני מס, לא פחות. הקול שלו היה שונה במובהק מזה של לנון ומקרטני, ושונה במובהק ממה שנחשב לחומר שממנו עשויה מוזיקת מיינסטרים בזמנו.

זה לא בא לידי ביטוי רק בטקסטים - גם מבחינה מוזיקלית קרה אצל הריסון משהו ייחודי. ג'ון ופול היו מלחינים מלידה, עם חוש מפותח למלודיה, הרמוניה ומבנה. אצל ג'ורג', מאותם טעמים שכבר הוזכרו, החושים בתחילת הדרך היו פחות חדים. המלודיה הייתה מאולצת לפעמים (הפזמון המסורבל משהו של I Need You), ההרמוניה הייתה לא שגרתית (Think For Yourself לא סגור על הסביבה הטונאלית שלו, יאמרו מוזיקולוגיים), והמבנים היו לא מדוייקים (הפזמונים של Don't Bother Me ו-If I Needed Someone מפילים את השירים למטה במקום להעלות אותם, והפזמון של You Like Me Too Much עוד לא מתחיל ומיד נגמר), וזה עוד מבלי להתייחס להשפעות מהמזרח הרחוק שהופיעו פתאום ב-Love You To, שבו חברי הביטלס הוחלפו בנגנים הודים. גם מבחינה מוזיקלית, ובטח שבהשוואה לחבריו, השירים הראשונים של הריסון היו לא בשלים, לא מלוטשים, מעט מוזרים.

אך בשלים או לא, מלוטשים או לא, השירים שלו התפרסמו והגיעו למיליוני אוזניים, וכדי להבין את המשמעות של הדבר צריך לחזור במכונת זמן לשנות השישים: מפאת מעמדם הייחודי וחסר התקדים, כל דבר שהביטלס עשו, בין אם זה להשתמש בסיטאר או לגדל שיער, הפך מיד לקאנוני, לחלק בלתי נפרד מתרבות המיינסטרים. עקב החשיפה חסרת התקדים שהם קיבלו, זרמי העומק שהם יצרו בכל פעולה הכי קטנה שלהם היו אדירים. וכך, בתרבות רוקנרול פופית זוהרת שקידשה את הכריזמה, הבטחון, והפוזיטיביות, המוזיקה והנוכחות של ג'ורג' הריסון נתנו לגיטימציה תרבותית רחבה לדמות האחר, לאנדרדוג, למבולבל, ללא אפוי. בעולם שהורגל למוצרי פופ מלוטשים, שלמים ומבריקים, מבלי להתכוון הריסון פתח את ליבם של מיליונים גם לשירים פגומים, מעט עקומים, שונים - מעצם העובדה שהם יצאו כשירים של הביטלס, הם הגדירו מחדש מה נחשב לטוב וראוי. כך הוא גם איפשר לדורות רבים של יוצרים קצת אחרים להזדהות עם דמותו ולקבל ממנה השראה, להאמין בעצמם, ולדעת שיהיה קהל שיקבל אותם. ההשפעה על התת מודע התרבותי הקולקטיבי הייתה עצומה.

ראוי לציין שבכל מקרה אלו היו זמנים של שינוי תרבותי רחב מימדים, שבצד השני של האוקיינוס בוב דילן ואחרים שינו גם הם את גבולות הגיזרה של תרבות המיינסטרים, ושלא פשוט לקבוע פה מה קדם למה ומה השפיע על מה ומתי. ועדיין, בהערכה זהירה, ניתן לומר שכמות אדירה של מוזיקה חדשה הגיעה לעולם גם בזכות נוכחותו הלא צפויה והמעט בוסרית של ג'ורג' הריסון הצעיר בחיינו. וזו, אולי, אחת התרומות הכי גדולות שלו להיסטוריה של המוזיקה ולתרבות האנושית כולה.

הייחודיות של השירים של הריסון כמובן המשיכה להופיע גם בהמשך, אבל מ-1965 גם ג'ון ופול החלו ללכת למקומות פחות מובנים מאליהם: ככותבים הם לא הסתפקו עוד בשירי אהבה, אלא פזלו גם לשירים אישיים, פוליטיים, ביקורתיים, פילוסופיים, קונספטואלים, מתוסבכים. כמלחינים, הם רתמו את הברק שלהם לטובת לחנים ועיבודים אקספרמינטליים יותר. במקביל ג'ורג' צבר יותר ויותר נסיון ובטחון ככותב וכמלחין, והפערים בינהם החלו להצטמצם. באלבום האחרון שהביטלס הקליטו, Abbey Road, דווקא ג'ון ופול הוציאו תחת ידיהם מחרוזת של קטעים לא מושלמים, מעט עקומים, מבולבלים וקצת מוזרים שבדרכם המשונה הגדירו מחדש מה נחשב לטוב וראוי ואף פורץ דרך בתרבות הפופולרית, בעוד שג'ורג' העניק לעולם את Something ו-Here Comes The Sun, הלא הם שני שירי אהבה מושלמים, בוגרים ומלאי ברק, שהפכו לשניים מהשירים הפופולריים ביותר של הביטלס.

וכך המעגל הושלם. הגולם שהפך לפרפר לימד אותנו לראות את הקסם בכל אחד משלבי החיים שלו, מהמוקדם והגמלוני ועד למאוחר והמרהיב, והפך את החיים שלנו לעשירים ומעניינים יותר.

ג'ורג' הריסון לא היה אמור להיות מוזיקאי משפיע. אבל איזה מזל שהוא כן היה.