'גט בק' ומכונת היח"צ פול מקרטני

בעבר התאכזרתי לאישה שלי

היכיתי אותה ומנעתי ממנה את הדברים שהיא אהבה

גבר, הייתי רע, אבל עכשיו אני משנה ת'סצינה

ומשתדל להיות הכי בסדר שאני יכול (אידיוט, אתה אידיוט)

במדגם אקראי ולא מייצג שכלל כמה עשרות אנשים, רק אדם אחד הצליח לזהות את השיר ממנו נלקחו השורות האלו. מנעד הניחושים היה רחב. למרות שמפורשות אמרתי שהשיר מתורגם מאנגלית – איכשהו - רבים ניחשו שזה שיר ים תיכוני כלשהו. אנשים הופתעו כשגיליתי להם שאלו הן מילות השיר Getting Better All the Time של הביטלס, אשר את רובו כתב, הלחין ושר פול מקרטני, באלבום סרג'נט פפר, אחד האלבומים החשובים והידועים ביותר שאי פעם נוצרו. מיליוני מעריצי ביטלס ניתחו כל שורה שאי פעם נכתבה על ידם, כולל אפילו שורות ומילים שהוקלטו אחורנית וחיפשו בהן משמעות ומסרים חבויים. תמוה שדווקא שיר מאלבום כל כך אייקוני – דווקא מילותיו אינן מוכרות ודומה שנשכחו. נזכרתי בשיר הזה בעקבות מאמרו המצוין של אורי משגב בעיתון 'הארץ' לקראת יציאת סרט התעודה החדש על הביטלס Get Back https://www.haaretz.co.il/gallery/music/.premium.HIGHLIGHT-MAGAZINE-1.10393766) ). בכתבתו, משגב אפיין נכון, לדעתי, שכמו מרבית ההתרחשויות האנושיות או ההיסטוריות, גם דימויים ומורשתם של ארבעת הביטלס הם עניין של נרטיב. בקיבוע נרטיב, יש, מן הסתם, יתרון לאדם שמספר את הסיפור בקולו, לעומת אלה שכבר הלכו לעולמם ויכולתם להשפיע על השיח מוגבלת. ואכן, בר מזל הוא מקרטני שזכה להיות זה שנשאר בחיים לספר את הסיפור.

משגב היטיב לתאר את הסרט כחלק ממיזם אסטרטגי של מקרטני המזדקן, אשר פועל ללא לאות להבניה מחדש של נרטיב פירוק הביטלס, תוך ניסיון לתקן ולשפץ את התפיסה הציבורית הכללית של חלקו בפירוקה של הלהקה. הרצון הזה, כמו גם הבנתו של מקרטני שזה שיחיה אחרון מבין הארבעה, הוא זה שיקבע כיצד תיזכר הלהקה – אלה התקבעו אצל מקרטני לפני הרבה מאוד שנים. למעשה, מקרטני עוסק כבר לפחות ארבעים שנה בניהול מוקפד של דימויו (ובמיוחד אחרי מותו של לנון לפני 41 שנה). הדברים לא נכתבים כביקורת בהכרח, אלא כדי להמחיש שמקרטני, לנון, הריסון וסטאר הפנימו כבר בשלב מוקדם מאוד בחייהם שהם, ככל הנראה, ירשמו ויזכרו בדברי ימי האנושות למשך הרבה מאוד שנים, בדומה לדמויות מופת מעולם התרבות כמו שייקספיר, מוצרט ובטהובן. העדויות לכך הן רבות. דוגמא אחת שמלמדת עד כמה מוקדם הבינו הביטלס שהם תופעה יוצאת דופן היא ראיון שהעניק אמרגנם בריאן אפשטיין כבר ב 1965, בשלב מוקדם יחסית בקריירה של הלהקה, וקבע נחרצות ש "לעולם לא תהיה עוד להקה כמותם. לעולם, לנצח נצחים" וחזה "שהנוער בשנות האלפיים עדיין יאזין לביטלס". בינתיים התברר שהוא צדק לפחות בתחזית השנייה. בביוגרפיה הקלאסית של הלהקה שכתב בוב ספיץ בשנת 2005, הוא תיאר את האירוניה שתהיה אם רינגו סטאר (שהיה ילד חולני וכמעט מת בילדותו) יהיה האחרון שישרוד ודווקא הוא זה שיספר את הסיפור. הואיל וכידוע אין איש יודע את יומו, מקרטני מנהל כבר שנים ארוכות, כאמור, את מסע יחסי הציבור הזה. מבחינות רבות, מאמציו הוכחו כמוצלחים והנרטיב הנפוץ ביותר גורס שלנון, בהשפעת יוקו אונו (כמה נוח להאשים אישה), הוביל למשבר ולפירוק. מהבחינה הזו, לפחות, מלאכתו של רינגו קלה הרבה יותר מכיוון שהוא תמיד היה החבר החביב שלא יוצר שירים, מסתדר עם כולם ולא מאיים על חבריו. לשלושת האחרים קל היה להישאר מיודדים איתו, להקרין לעולם תמונות ממפגשים כיפיים בשנים המרירות שלאחר הפרידה, וכך לרחוץ בניקיון כפיהם מול קהל מעריצים שניסה להבין מה התקלקל שם ולמה נפרדו.

הסרט Get Back הוא אכן שיא המאמץ של הבניית הנרטיב. לחובבי הנושא, קשה היה שלא לשים לב לקרשנדו היח"צ המתעצם בשנה האחרונה לקראת יציאת הסרט. אבל חשוב להדגיש שהסרט רק מתווסף למפעלים נוספים של מקרטני, בהם מסעות ההופעות העולמיים שמתנהלים כבר עשורים, הובלת קמפיינים של צער בעלי חיים וצמחונות, ספרי ביוגרפיה, טיפוח וקידום אומנים צעירים ועוד. אלמנט נוסף במסע של מקרטני אל הנצח עוסק בניסיון להסביר ולבאר שירים שכתב, כולל כאלה ששנדמה שהוא פחות גאה בהם. בנוסף לסרט, החודש יצא לאור ספר שירים של מקרטני. זהו אוסף מרהיב של כתבי היד המקוריים - בכתב ידו – של השירים שחרז, כולל הסברים על הנסיבות בהן נכתבו. דוגמא מעניינת היא Girls School, שיר זימה אינפנטילי, שוביניסטי, בעל ניחוח פדופילי וגזעני על המתרחש בבית ספר לבנות המנוהל בידי נזירות. השיר בוטה ומפורש, מתאר, למשל, את המחנכת יוקי ("נסיכה אוריינטלית") שמכסה את חלונות הכיתה ומקרינה לבנות סרטים פורנוגרפיים. או את אחות בית הספר, הנזירה סקארלה ("בובה ספרדייה") , שמנהלת מכון עיסוי ארוטי בחדר המורים. כשכתב את השיר, מקרטני זיהה בו חומר של להיט. הוא כל כך התגאה בו שבחר להוציאו כתקליטון סינגל ביחד עם השיר Mull of Kintyre, שהוא עד היום הסינגל הנמכר ביותר שלו (לא רק זו, אלא שהתקליטון יצא כ Double A Side, כדי, חלילה, לא להעדיף את אחד השירים). השנים חלפו, הסנטימנט הציבורי השתנה והשיר נדחק או הודחק. במשך שנים היה קשה מאוד למצוא את השיר בהוצאה דיגיטלית רשמית והוא שרד בעיקר בסרטוני יוטיוב. למיטב ידיעתי, מקרטני עצמו לא שר את השיר בהופעה מאז שנות השבעים, ולמעשה, נדמה כי קיווה להשכיח את קיומו. כיום, נדמה שמקרטני הבין שאין תוחלת ותועלת בהסתרת השיר ולכן, הוא מתרכז בתיאורו כפנטזיה חביבה ולא מזיקה. מההסבר הארוך והכמעט מתנצל בספר, נדמה שמקרטני הרגיש צורך להבהיר שבשנות השבעים המילים האלו נשמע, אולי, פחות צורמות. לעומת זאת, השיר Getting better נפקד לגמרי מהספר. מקרטני אמנם הקפיד להכניס לספר שירים שהוא חרז את כל המילים. ואכן, את השורה הספציפית על הכאת נשים "תרם", ככל הנראה, דווקא לנון, דבר שנתן למקרטני תירוץ טוב להשמיטו. אגב, לנון התייחס לשורה הספציפית הזו בראיון שהעניק למגזין פלייבוי בשנה האחרונה לחייו, בו הודה שנהג להכות את נשותיו, פחות או יותר בשגרה. עם זאת, חשוב להדגיש שפול כנראה לא סלד מהמילים, מכיוון שהוא זה ששר את השיר, כולל את אותה שורה (ביחד עם ג'ון). בשורה האחרונה של המשפט, כשהם שרים I’m doing the best that I can, פול אפילו עונה לעצמו ברקע שהוא אידיוט על שבכלל הוא ניסה להיות בסדר...

אלמנט מעניין נוסף שאיכשהו הושמט מההיסטוריה של הלהקה הוא יחסם האמביוולנטי של חלקם ליהודים (כמו גם אמירות צורמות על גזעים אחרים, מיעוטים ולהט"בים). למרות אמירות אנטישמיות מתועדות, נראה שחברי הלהקה התמסרו לסטריאוטיפ האנטישמי הוותיק שכדאי שדווקא יהודים ינהלו את עסקיהם הפיננסיים. בספרו המאלף You Never Give Me Your Money, בוחן המחבר פיטר דוגט את עולמם הפיננסי ומאבקיהם הכספיים של חברי הלהקה, במיוחד אחרי פירוקה. דוגט, עיתונאי מוסיקה במקצועו, נבר בחוזים ומסמכים הפיננסיים של הלהקה וחברת אפל שהקימו. בפרוטוקולים של ישיבות דירקטוריון אפל ישנן אמירות בעלות ניחוח אנטישמי. לדוגמא, ניתן לציין הערה של ג'ורג' הריסון שמתמרמר שאת חברת אפל הוא לא רוצה שינהלו כמו "חנוונית יהודייה". אגב, מדהים שחברי הלהקה, עדיין בשנות העשרים המוקדמות של חייהם, שירתו בדירקטוריון עסקי ממוסד – ומדהים אף יותר שבאווירה הכאוטית ששררה בעולם בכלל בסוף שנות השישים, ובמשרדי החברה בפרט, טרחו להקפיד על רישום פרוטוקולים מסודר. אפשר אולי לראות בארבעת הביטלס מעין גרסה מוקדמת של סטארטאפיסטים צעירים ומגניבים שמנהלים עסק גלובלי עם חלומות לשנות את העולם. הגזענות הזו, כאמור, לא הפריעה לביטלס לעבוד עם בריאן אפשטיין היהודי כאמרגנם (וכמובן, לסנוט בו ולהטיח עלבונות אנטישמיים מאחורי גבו). ובסוף דרכם, למנות את אלן קליין (למרות התנגדות מקרטני), גם הוא יהודי, לפצח את התסבוכת העסקית-משפטית העצומה שנדרשה על מנת לפרק את הלהקה ולחלק את נכסיה בין ארבעת החברים אחרי פרידתם המרירה והכואבת (ההסכם שחתמו עם אפשטיין לייצוגם היה בקושי עמוד וחצי. הסכם פירוק הלהקה כלל מאות רבות של עמודים). פול התחתן עם לינדה איסטמן, יהודייה אמריקנית. אביה, עורך דין ניו-יורקי, הקסים את פול והיה זה שיעץ לו לאסוף בסתר מניות של חברת אפל על מנת להגיע לעמדת שליטה בחברה ובזכויות לכמה שיותר מהשירים שכתב ביחד עם לנון. לבסוף הדבר התגלה לג'ון, ג'ורג' ורינגו והיה בלתי-אפשרי להתגבר על משבר האמון הפיננסי. חלק קטן מהסיפור הזה הונצח בשיר שעל שמו נקרא הספר (You never give me your money) באלבום אבי-רוד. התרגיל הפיננסי-מנייתי שרקח מקרטני עם חותנו הוביל לבעלותו של מקרטני על חלק לא פרופורציוני מקטלוג הלהקה, על חשבון שלושת החברים האחרים. גם את הסיפור הזה השקיע מקרטני מאמצים לא מבוטלים לעמעם מהזיכרון הציבורי. את תחושות החמיצות הציבורית על התנהלותו הוא ניתב לכיוון התרגיל המסריח שעשה לו מייקל ג'קסון שנים רבות לאחר מכן, כשהשתלט בעורמה על אותו הקטלוג עצמו ועשק את מקרטני. את הסיפור המתקרבן על איך ג'קסון ניצל אותו, מקרטני דווקא הקפיד לספר בעשרות ראיונות במהלך השנים.

מיותר, כמובן, לציין שבכל אדם דרים בכפיפה אחת רע וטוב. אין שום טעם, וגם לא הרצון, להקטין את מפעלו המוזיקלי המופלא של מקרטני בגלל חולשות האנוש שלו. יהיה זה ניחוש סביר, לדעתי, שגם בעוד מאתיים ושלוש מאות שנה עדיין יאזינו ליצירתו ושמקרטני ירשם בדברי הימים בשורה אחת עם מוצרט ובך. אבל עדיין, לקראת צאת הסרט, כדאי לזכור שמופעלת עלינו מכונת יח"צ עצומה, שהיא שיאה של המערכה הנמשכת כבר עשורים על הנרטיב של הלהקה ופירוקה. מעבר לכיף הצפוי של לצפות בחבורה המוכשרת והחיננית הזו, מומלץ לבחון את הסרט בעין מעט ביקורתית. הדבר המשמעותי ביותר בנוגע לסרט, לדעתי, הוא שייתכן מאוד שזהו המפעל המשמעותי האחרון שיהיה עוד בחייהם של מקרטני וסטאר. המשך הדיון והחומרים הבאים כבר יהיו בידיהם של היסטוריונים, אחרי שהפרוטגוניסטים הראשיים כבר לא יהיו איתנו.