הכתבה פורסמה במקור באתר וואלה -
היום לפני 20 שנה הלך לעולמו ג'ורג' האריסון. נראה שאין צורך להרחיב כבר על תרומתו לעולם המוזיקה, ולכן אתייחס דווקא לתרומתו בתחום אחר - הקולנוע. בשנת 1978 ג'ורג' קנה את "כרטיס הקולנוע היקר בהיסטוריה", ובשקט ובצניעות, כדרכו של "הביטל הביישן", תרם לחיינו קלאסיקות קולנועיות.
הכל התחיל כשה-BBC שידרו את הפרק הראשון של מונטי פייתון. ג'ורג' ראה את הפרק בביתו, כשהוא אחד מהיחידים בעולם שיודע את הסוד: הביטלס התפרקו. זה היה באוקטובר 1969, והפרק שודר שבועיים אחרי שהביטלס הוציאו את Abbey Road. בהחלטה עסקית משותפת חברי הלהקה עדיין לא הכריזו על פרידה, אבל הפור כבר נפל. הצפייה במונטי פייתון שימחה את ג'ורג'. הוא ראה בהם את ממשיכי דרכם של הביטלס. אמנם לא מדובר ביצירה מוזיקלית, אבל בעיניו ההומור של "הקרקס המעופף" הציג את הרוח היצירתית וההרפתקנית שהייתה במוזיקה של ארבעת המופלאים. לראשונה בחייו הוא כתב מכתב מעריצים, ושלח אותו למשרדי ה-BBC. אנשי רשות השידור הבריטית חשבו שמדובר במתיחה לא מוצלחת של מישהו שמתחזה להאריסון, וגרסו את המכתב.
בשנת 1978, אחרי שכבר הוציאו את הלהיט הגדול "מונטי פייתון והגביע הקדוש", החברים כתבו את הסרט "בריאן כוכב עליון" (Life of Brian). סאטירה על עולם הדת, שהעולם טרם ראה עד אז (והאמת, גם מאז). כל חברות ההפקה דחו את התסריט, עד שלבסוף הוא נרכש על ידי EMI. רגע לפני תחילת הפקת הסרט, יו"ר החברה, חבר בבית הלורדים הבריטי, התפנה לקרוא את התסריט והטיל וטו על כל העסק.
חברי מונטי פייתון הבינו כבר שהסרט לא יקרה, עד שאריק איידל נזכר שיש להם מעריץ בשם ג'ורג' האריסון, שאמור להיות שווה כמה גרושים. הם פנו אליו והסבירו לו שהם זקוקים להשקעה של 2 מיליון פאונד. ג'ורג' אמר מיד כן, והלך עם הרעיון למנהל העסקי שלו, דניס אובריאן. איש הכספים לא היה איש בשורות: בשביל להשיג את המימון, ג'ורג' יצטרך למשכן את ביתו, וגם אז זה לא יספיק, כי צריך להקים חברת הפקה יש מאין. ההרפתקאה תעלה הרבה יותר מ-2 מיליון פאונד. האריסון התעקש, ולבסוף אובריאן עצמו משכן את המשרד שלו בלונדון והשניים הקימו את חברת ההפקה "HandMade Films".
"אתם יכולים לדמיין כמה זה מטורף?", כותב אריק איידל באוטוביוגרפיה שלו, "הוא קם בבוקר ואמר לאשתו: 'בוקר טוב יקירתי, משכנתי את הבית שלנו ואני הולך לשים את כל הכסף שלנו על איזה סרט שאף אחד לא רוצה להפיק". בספרו מ-2018 חושף איידל שההשראה של אובריאן והאריסון הייתה הסרט "המפיקים" של מל ברוקס. באחת מהרצאותיו הוא פירט: "אף אחד לא חשב שהסרט יצליח. באמריקה לא הסכימו בכלל להפיץ אותו. הרעיון היה להציג אותו כהפסד למטרות מס. הבעיה הייתה שהסרט הצליח, זה היה 'ספרינגטיים פור היטלר', וג'ורג' היה בתפקיד של בלום".
זו לא הפעם הראשונה שמונטי פייתון נהנו מכסף של כוכבי רוק. גם את "הגביע הקדוש" הם עשו בעזרת תרומות של להקות כמו פינק פלויד, לד זפלין, ג'טרו טאל וג'נסיס, שחבריהן תרמו בממוצע סכום של 10,000 פאונד כל אחד. הדגש הוא על "תרומה", הם מעולם לא ביקשו את הכסף חזרה ובטח שלא התעניינו ברווחים, הם פשוט רצו להיות חלק מההיסטוריה. חברי מונטי פייתון עצמם מספרים על התחושה המוזרה של לעבוד עם כסף של אחרים, שלא באים בשום דרישות. זו הייתה הפעם הראשונה שהם הרגישו כל כך חופשיים ועצמאיים.
ובכן, לג'ורג' דווקא הייתה "דרישה" אחת. הוא רצה להיות בסרט. ואכן, כמה מיליוני פאונד זיכו אותו בתפקיד כניצב למשך 15 שניות (בתמונה, במהלך הצילומים בטוניס). וכך, ג'ורג' היה חלק לא רק מכמה מהרגעים המוזיקליים הגדולים בהיסטוריה, אלא גם מאחד מהסרטים הכי מצחיקים ומלאי תעוזה בהיסטוריה.
חברת ההפקה של ג'ורג' המשיכה והפיקה עוד מספר סרטים בריטיים חשובים, שכנראה אף אחד אחר לא היה מפיק. "וית'נייל ואני" של ברוס רובינסון, "נזירות ממין זכר" של ג'ונתן לין, שודדי הזמן" של טרי גיליאם, "מונה ליזה" של ניל ג'ורדן, "יום שישי הארוך" של ג'ון מקנזי" ומאוחר יותר גם החברה הייתה מעורבת בסרטים "לוק, סטוק ושני קנים מעשנים" של גאי ריצ'י ו-"127 שעות" של דני בויל. בין לבין היה סכסוך כספי ענק בין האריסון לאובריאן, שעשק ממנו עשרות מיליוני דולרים, אבל זה כנראה הגורל של כל אחד מחברי הביטלס שתמיד היו יותר חזקים ביצירה מאשר בניהול הכספים שלהם.
בטקס לזכרו של חברו ג'ורג' האריסון, אריק איידל אמר: "אם ג'ורג' היה חי, הוא לא היה מגיע לכאן הערב. הוא מעולם לא היה בקטע של טקסים לכבודו. הוא היה מהאנשים המוזרים האלה שהאמינו שהחיים יותר חשובים מעסקי הבידור... ג'ורג' אהב קומיקאים כי יש להם - כפי שהיה לו - את היכולת לומר את הדבר הלא נכון בזמן הנכון. לדבר הזה אנחנו קוראים 'הומור'... ג'ורג' מימן מכיסו את הסרט 'בריאן כוכב עליון' פשוט בגלל שהוא רצה לראות אותו. זה עדיין הסכום הכי גדול שמישהו שילם אי פעם בשביל כרטיס לסרט".
ג'ורג' הלך לעולמו היום, לפני 20 שנה, בביתו של פול מקרטני. זו עובדת טריוויה קטנה, עצובה ומחממת לב על שני חברים שעברו הרבה עליות ומורדות במהלך החברות שלהם, אבל נשארו ביחד עד הסוף. "לא הרבה יודעים שג'ורג' מת במיטה בבית של פול", ספד לו אריק איידל, והוסיף: "זאת הסיבה שאני אף פעם לא הולך לישון אצל ג'ון קליז". אם הוא היה חי, ג'ורג' היה מת על זה.
Comments